עיתונות רכב אובייקטיבית מבית TheCar

תרבות השקר: האם משרד התחבורה יצליח (שוב) לרמות את שופטי בג"צ?

 

האם מכשירי הטאבלט שמחזיקים בוחני הנהיגה על ברכיהם גורמים לתאונות דרכים ומסכנים הולכי רגל ומשתמשי דרך פגיעים? האם הם מסוכנים לבריאות בוחני הנהיגה? האם משטרת ישראל משקרת כשהיא טוענת שעוד לפני ההפרטה נערכו דיונים בינה לבין משרד התחבורה בנוגע לבטיחות השימוש בטאבלטים? האם המצלמות שמותקנות במכוניות לימוד נהיגה מסוגלות לתעד את המבחנים, ואם כן – מדוע תלמידים ובוחנים לא יכולים לראות את המבחנים שבוצעו? האם משרד התחבורה שיקר לבג"צ כאשר הבטיח שתנאי הסף לרמתם המקצועית של בוחני הנהיגה לא יורדו לטובת הפרטת המבחנים? אולי הוא משקר כעת באותו עניין? האם מסלולי הנהיגה הקבועים במהלך המבחן פוגעים ברמת הלימוד? וגם: היכן התיעוד לאותה "עבודת מטה" שבוצעה – כך טוענים אנשי משרד התחבורה – לפני ההחלטה האומללה לצאת להפרטת המבחנים בכל מחיר?

זהו רק קומץ מתוך אוסף גדול של שאלות מסקרנות שלחלקן אולי יינתנו מחר תשובות במסגרת דיון של בית המשפט העליון בעתירות לבג"צ כנגד הפרטת מבחני הנהיגה המעשיים, ובעיקר לגבי דרך הביצוע שלה, וחלקן כנראה יישארו ללא מענה.

הדיון מחר (יום ב', 24 דצמבר 2018) איחד שתי עתירות שונות באותו נושא. אחת הוגשה על-ידי בוחן הנהיגה הוותיק דורון כהן, וזו יוצאת בעיקר כנגד בפגיעה בבוחנים בכלל ובפרט כנגד שימוש מסוכן במכשירי טאבלט, והשנייה הוגשה על-ידי מספר מורי נהיגה כנגד הדרישה – שבפועל כבר בוצעה במלואה – להתקין את ציוד המעקב אחר ביצוע המבחנים בכלי הרכב שבבעלות מורי הנהיגה.
העתירה הראשונה, כאמור, הוגשה על-ידי עורכת הדין הדס ברוה בשמו של בוחן הנהיגה דורון כהן, אשר פוטר לאחר 26 שנות עבודה. משרד התחבורה אף מונע מכהן לקבל רישיון ללימוד נהיגה, כפי שהוענק לרוב הבוחנים שפוטרו ואינם מועסקים על-ידי אחת משתי הזכייניות.
מסיבות טכניות ומשפטיות צורפו כמשיבות לעתירה גם שתי הזוכות במכרז – חברות טלדור ומילגם שמפעילות את מערכי המבחנים המעשיים, וחברת מוטורולה סולושנס שפיתחה ומפעילה את "המערכת הטכנולוגית" שמותקנת במכוניות לימוד הנהיגה, וזאת היות שהן עלולות להיפגע מהחלטת בית המשפט.

מהלך ההפרטה עצמו סוקר אצלנו בהרחבה במהלך השנים האחרונות, ואפשר לקרוא כאן שפע של מידע אודותיו, ולכן לא נתעמק כאן ברקע ובפרטים למעט אמירה עקרונית וחשובה אחת. בעתירה קודמת לבג"צ, שאותה הגיש עו"ד גלעד ברנע בשנת 2016 בשם קבוצת בוחנים ומורי נהיגה ("בג"צ סנדלר"), טענו נציגי משרד התחבורה והמדינה שהפרטת מבחני הנהיגה והעברת ביצוע המבחנים לידי חברות פרטיות, בוצעה בעקבות "עבודת מטה" מקצועית של הגורמים האחראים במשרד התחבורה.

גם לאחר בקשות חוזרות ונשנות שלנו ושל גורמים נוספים הטענה הזאת מעולם לא גובתה במסמכים או הוכחות, ובחינת מבקר המדינה העלתה את ההיפך המוחלט: נציגי מדינת ישראל פשוט שיקרו בנושא זה לשופטי בית המשפט. בפועל, כפי שקבע מבקר המדינה, "משרד התחבורה לא המציא למשרד מבקר המדינה סיכומי דיונים של תהליך קבלת ההחלטות המפרטים את תהליך בחירת החלופה שנבחרה בסופו של דבר. כתוצאה מכך לא ניתן לקבוע אם נעשתה עבודת מטה ראויה קודם קבלת ההחלטה.

לדעת משרד מבקר המדינה, ביצועה של עבודת מטה כזו מתחייב במיוחד נוכח אופי השירות המופרט – הפעלת סמכות שלטונית מובהקת של מתן רישיונות נהיגה. עבודת מטה כזו מצריכה את בחינת מכלול השיקולים הרלוונטיים, ולא רק הכספיים, ובהם גם משמעותה של הפרטת סמכות שלטונית מובהקת וההשפעה הנובעת מאצילותה של סמכות זו לגורם שאינו ציבורי ועל יכולתה של הרשות הציבורית לקיים את החובות שהטיל עליה החוק".
התוצאה, בשעתו, הייתה שבית המשפט דחה את העתירה של סנדלר מפני שהשופטים האמינו לנציגי המדינה. מעניין מאד יהיה לראות אם מי שנפלו בפח פעם אחת ייפלו בו גם הפעם. אגב, ספויילר קטן: מן המסמכים שנמסרו עד כה לעו"ד הדס ברוה עולה שאל מי שלא אומרים אמת בבית המשפט העליון צפויה להצטרף הפעם גם משטרת ישראל.

סכנה ברורה ומיידית

מעבר לכשל החמור שגורמת הרפורמה להכשרת נהגים חדשים הנושא המסוכן ביותר לשלום הציבור בטווח הזמן המיידי הוא ההשפעה הבטיחותית השלילית של מכשיר טאבלט ששוקל כ-4 קילוגרמים ונישא על ברכי הבוחן במהלך המבחן.
כידוע, הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים מנהלת מסע פרסום רחב היקף כנגד שימוש בטלפונים סלולריים בעת נהיגה, מורי נהיגה רבים חטפו מן המשטרה דוחות בגין שימוש בטלפון במהלך שיעור (כאשר התלמיד נוהג, וגם כאשר מכשיר טאבלט מקובע לרכב!), ודובר אגף התנועה בכבודו ובעצמו השיב לשאלת 'TheCar' ואמר שמדובר בעבירה על החוק וששוטרי האגף ייאכפו אותה.

"עמדת אגף התנועה", מסרא לנו הדובר בשעתו, "בנוגע להחזקת טאבלטים ע"י מורי נהיגה ובוחני נהיגה בשעת שיעור נהיגה ומבחן היא שבהתאם לחוק אסור למורי נהגיה ולבוחנים להשתמש בטלפון נייד או בטאבלט בשעת שיעור נהיגה ומבחן. גם במשרד התחבורה מודעים לכך".

 

 

בתשובתה לבג"צ טוענת המדינה שבוחן נהיגה אינו "נהג", אבל גם אם לא נכנסים לוויכוח בנושא זה, ואפילו אם מקבלים את טענת המדינה לפיה מי שמגיע למבחן נהיגה הוא אחד שלדעת מורה הנהיגה שלו ראוי לקבל רישיון נהיגה, עדיין נשארות שתי בעיות משמעותיות. ראשית, התקנות מגדירות במפורש שאסור שמכשיר תצוגה יופעל ברכב באופן שהנהג יכול לראות אותו – וזה כמובן לא המקרה כאן: תלמיד הנהיגה, שגם כך מצוי בלחץ רב בגלל המבחן, רואה ושומע את מה שקורה על הטאבלט.

 

 

שנית, במבחן התוצאה כבר התרחשו מקרים שבהם, בגלל בלימה חדה של תלמידים במהלך מבחן, מכשירי טאבלט הועפו אל רגלי הבוחן באופן שעלול לשבש את יכולת הבלימה שלו. בנוסף, מאז תחילת ההפרטה חל זינוק במספר התאונות במהלך מבחני נהיגה. משרד התחבורה, אשר גם בעניין זה פועל כאילו שהוא חברה פרטית עם אינטרסים נסתרים ולא גוף שקיים למען הציבור – מסרב למסור כמה תאונות כאלה התרחשו ומה שיעור הגידול במספר התאונות ביחס לתקופה של לפני ההפרטה. הידיעות היחידות בנושא זה נמסרות לנו על-ידי מורי נהיגה – בין אם מי שרכביהם היו מעורבים בהן או כאלה שתיעדו אותן. דורון כהן מסר לבג"צ שבמהלך החודשים האחרונים ידוע לו על מספר תאונות שגרמו לפציעות בדרגות שונות, "וברי כי התרחשותה של תאונה קשה יותר היא אך ורק עניין של זמן". לדבריו, "על-פי הודעה שנשלחה לאחרונה מממלא המקום של המנהל המקצועי במילגם (אחת הזכייניות – ג.מ.) לבוחנים ב-4 החודשים האחרונים מאז נכנסה הרפורמה ארעו 50 תאונות דרכים בעת הבחינות המעשיות רק במחוז הצפון – פי 3 תאונות יותר מ-4 החודשים שקדמו לכניסת הרפורמה לפועל".

במילים פשוטות – שיטת המבחן החדשה, שבמסגרתה נאלצים בוחני הנהיגה להחזיק מכשיר טאבלט כבד על ברכיהם ולהתרכז בו במקום במה שמתרחש על הכביש במהלך המבחן – תגרום במוקדם או במאוחר לתאונת דרכים שבה ייהרג הולך רגל, רוכב אופניים או רוכב אופנוע. במקרה כזה – מי יהיה אשם בתאונה? התלמיד, שעדיין לא מחזיק ברישיון נהיגה? מורה הנהיגה – שסבר שהוא ראוי להיות נהג מן המניין? הבוחן, אשר בעל כורחו נאלץ להשתמש בטאבלט? מוטורולה סולושנס אשר פיתחה את המכשיר? מילגם או טלדור שמעסיקות את הבוחנים? אפי רוזן שאחראי על אגף הרישוי? ישראל כץ אשר הניע את המהלך בדרך שבה הוא מבוצע?

של מי המידע הזה, לעזאזל?

אחד הדברים המקוממים בהתנהלות רשויות המדינה – בעיקר משרד התחבורה והמשטרה – בנושא ההפרטה, הוא הסתרה שיטתית של מידע מן הציבור ומבעלי עניין. עו"ד הדס ברוה, למשל, פנתה לאגף התנועה במשטרה לאחר שהאגף ביצע שינוי מפתיע של 180 מעלות לתגובתו הראשונית, והעביר לשוטריו הנחיה לפיה אין לאכוף עבירת שימוש בטאבלט כנגד בוחן נהיגה. עו"ד ברוה ביקשה מהמשטרה כל מסמך רשמי שיכול להעיד על מעורבות משטרת ישראל בשלביה השונים של הרפורמה.

תגובת המשטרה, שאליה לא צורף כל מסמך כמתבקש, היא: "נבקש לעדכנכם כי אגף התנועה נדרש עובר לתיקון התקנות, לנושא שימוש הבוחנים בטאבלט. בהמשך לכך, הבהיר משרד התחבורה כי הטאבלט מיועד לשמש את בוחני הנהיגה בשלב המבחן המעשי ככלי עזר לניווט, הקובע את מסלול המבחן, ואשר אין בו כדי להסיט את תשומת הלב, כך שאין בעשיה הסחת דעת או פעילות אחרת העומדת בניגוד לתקנות התעבורה. בשים לב להבהרת משרד התחבורה האמורה הדברים מקובלים על אגף התנועה".

במילים אחרות, לא רק שאנשי המשטרה לא קיימו מבעוד מועד התייעצות מקצועית עם משרד התחבורה (אחרת הם היו מציגים לכך אסמכתא), ולא רק שהם משקרים בכתובים כאשר הם טוענים שכן התקיימה התייעצות כזאת (והעובדה היא שהתגובה הראשונית שלהם הייתה הפוכה), הם גם בורחים מלקחת אחריות על התוצאה ומכינים לעצמם מראש את האליבי: "משרד התחברה אמר לנו". חשוב להדגיש, כבר היום ומראש, של"אליבי" כזה לא תהיה אחיזה: אם אנשי אגף התנועה בכלל דנו בנושא הזה מבחינה מקצועית (ולכך לא הוגש כל תיעוד) – הם היו צריכים להיות ערים לעובדה שהטאבלט משמש למגוון רחב של פעולות, ולא רק "ככלי עזר לניווט", ושהוא גורם להסחת דעת מהותית של בוחן הנהיגה.

חשוב גם לשים לב שאת משטרת ישראל מייצגת בבג"צ פרקליטות המדינה, ויהיה מאד מעניין לגלות אם גם אנשיה לא יאמרו אמת לשופטי בית המשפט העליון בנושא זה. אמירת האמת תהיה אפשרות מעניינת לא פחות, שכן היא תוכיח שמה שנמסר לעו"ד ברוה מן המשטרה אינו אמת…

ועוד בענייני הסתרת מידע. בתשובת המדינה לבג"צ נכתב בין השאר ש" העתירה כוללנית ומתבססת על ידיעת העותר", אבל שימו לב כיצד פעל משרד התחבורה כאשר התבקש, עוד בחודש אוקטובר השנה, למסור לעותר את "כלל המידע, הנתונים והמסמכים המתייחסים להליך הרפורמה והתקנות וליישומן, ובכלל כך העמדה שהציגה משטרת ישראל בעניין, מידע ונתונים על תאונות הדרכים שבהן היו מעורבים רכבים במהלך בחינות הנהיגה, עמידת המפעילים בתנאי כוח האדם הנדרשים להפעלת מערך הבחינות המעשיות וזמינות ותדירות הבחינות".

כחודש לאחר הגשת בקשה לפי חוק חופש המידע התקבלה אצל עו"ד ברוה תשובה לאקונית לפיה "זמן הטיפול הפניה מוארך מ-30 ל-60 יום", והמידע לא נמסר לעותר עד רגע זה. בתכל'ס, כלל המידע והמסמכים הרלוונטיים נמצאים הרי בידי משרד התחבורה – אלא שהמשרד מסתיר אותם אפילו משופטי בג"צ ולא טרח לצרף אותם לתגובה המקדמית. הרי אם המסמכים והנתונים שבידי המשרד היו יכולים לסתור את טענות העותר אפשר היה להניח שהם היו מצורפים, ולכן צריך להניח את ההיפך: הנתונים תומכים בטענות שנטענות בעתירה.

סכנה בריאותית לבוחנים

פרק נכבד בעתירה, אשר לא נפרט אותו כאן מטעמי מקום, עובק בסכנות הבריאותיות שלהן נחשפים בוחני הנהיגה אשר נאלצים לשבת במשך שעות, יום אחר יום, כאשר מכשיר טאבלט שפולט קרינה אלקטרומגנטית וסלולרית נמצא מעל ברכיהם, ומערכת מחשב נוספת נמצאת מתחת למושב שעליו הם יושבים.
גם בעניין זה כמובן שלא נערכה בחינה מוקדמת של הנושא, וזאת בניגוד ל"עקרון הזהירות המונעת" שחייב להנחות בימינו מעסיקים, ובמיוחד את המדינה כמעסיק (עקיף במקרה הזה).

נושא חשוב נוסף, שגם לגביו לא נרחיב מקוצר מקום, עוסק בשאלת הפגיעה בפרטיות שנגרמת בגלל המצלמות שמצלמות את מהלך המבחן בתוך הרכב ומחוצה לו. הטענה המשפטית היא שלשר התחבורה אין סמכות לקבוע בעצמו תקנות שפוגעות בפרטיות – וכאלה חייבות להיקבע על-ידי המחוקק, קרי: הכנסת. "המדינה" טוען העותר, "לא הציגה תהליך בחינת חלופות להתקנת מצלמות ברכבים המשמשים לביצוע בחינות הנהיגה מלכתחילה… פגיעה זו בפרטיותם של בוחני הנהיגה חמורה במיוחד, מאחר שבניגוד לעובדים "רגילים" שיכולים לעבור למקום עבודה אחר במידה ואינם מסכימים לדרישת הצילום במצלמות, לבוחני הנהיגה אין כל אלטרנטיבה אחרת המאפשרת להם להמשיך לעסוק במשלח ידם מבלי להיות מצולמים ללא הפסק לאורך כל זמן עבודתם. אף לא ידוע לנו על תקדימים נוספים של בחינות סטטוטוריות לשם מתן רישיון )דוגמת הבחינות הנערכות לשם קבלת רישיון מהמדינה לעסוק בפרופסיות המוסדרות בחוק( המצולמות לכל אורכן".

נושא חשוב נוסף קשור לכושר התיעוד של המצלמות. "רשות הרישוי והמפעילים", טוען העותר, "לא פרסמו נהלי עבודה מפורטים לעניין אופן השימוש והתקנת המצלמות, ולעניין מרחב שדה הראייה שלהן. כפי שמודה המדינה בסעיפים 97 ו-98 לכתב התגובה, "היעוד אינו מכסה את כלל אפשרויות הצילום", ובין היתר אין צלום של אזור הבלמים. בנוסף לכך, המצלמות המותקנות ברכבי הבוחנים אינן יכולות לאמוד את מהירות רכב המבחן ביחס למהירות של רכבים אחרים. מדובר ברכיב מידע מהותי המתייחס לנתוני אמת והיעדרו מעמיד בספק רב את התועלת האמיתית הגלומה בהן, מכאן העיוות המקצועי בשימוש בהן.

זאת ועוד, בהתאם לדרישה במכרז הטכני שפרסם משרד התחבורה נדרשו המפעילות הזכות להתקין ברכבי הבוחנים מצלמה קדמית בעלת שדה ראיה של 160 מעלות לפחות. התכלית להתקנת מצלמה זו הייתה על מנת לצלם זווית פנורמית רחבה ככל הניתן שתשמש במקרה של ערעור על תוצאת מבחן הנהיגה. בפועל למיטב ידיעת העותר הותקנו מצלמות בעלות שדה ראייה של 120 מעלות בלבד. בנסיבות אלה, רב הנסתר על הגלוי וספק אם יש ביכולתן של המצלמות להוות כלי אפקטיבי ומהימן ביחס למהלך הבחינה, שעה שהתכלית לה נועדו המצלמות היא על מנת לתת מענה לערעורים על תוצאות הבחינות".

כפי שנכתב בתחילת הדברים, לדיון שיתקיים מחר בבג"צ יכולות להיות הרבה מאד משמעויות, ולכל הפחות ייתכן שנקבל קומץ תשובות במגוון רחב של נושאים אשר ישפיעו על רמת מבחן הנהיגה וכפועל יוצא על רמת הנהיגה של מי שיקבלו רישיונות נהיגה בעקבות ההפרטה.

את תגובת משטרת ישראל ומשרד התחבורה נפרסם אם וכאשר יתקבלו כאלה

 

The post תרבות השקר: האם משרד התחבורה יצליח (שוב) לרמות את שופטי בג"צ? appeared first on TheCar.

Facebook Comments